מעולה. ואני מקווה שלעולם לא יעבור.
אבל הוא כמעט בוודאות יפגוש דחייה, לחץ חברתי, ילדים שפוגעים וילדים שעומדים מהצד.
ולפעמים הוא יהיה בכל אחד מהתפקידים האלה, בתקופות שונות.
הזמן ללמוד את זה הוא כשהלב שלך רגוע. לא בלילה שבו הוא מספר.
לזהות, להגיב ולהוביל את הילד שלך בתוך בריונות.
בלי ללמד אותו "פשוט להתעלם". בלי לרוץ לפתור לו הכול. ובלי לחכות שזה יתפוצץ.
לפעמים הוא רק יגיד: "לא בא לי ללכת היום לבית הספר."
לפעמים הוא יחזור עצבני.
יפסיק להזכיר ילד שפעם שמעת עליו כל יום.
יתחיל לכאוב לו הבטן דווקא בבקרים.
או יענה: "סתם. לא קרה כלום."
ואת תצטרכי להחליט לבד
אם באמת לא קרה כלום,
או שמשהו קורה לך מתחת לאף.
תני לי שעתיים.
ותדעי לזהות פגיעה, להבין מה קורה לילד שלך, לדבר איתו נכון, ולדעת מתי להתערב ומתי דווקא לא.
לא צריך לחכות לחרם כדי ללמוד מה עושים בחרם.
בריונות לא תמיד נראית כמו בריונות
לא תמיד יש ילד שדוחף ילד בחצר.
לפעמים היא פשוט לא מוזמנת.
לפעמים הוא נכנס לקבוצה, והשיחה משתנה.
לפעמים מישהו זורק "בדיחה", וכולם צוחקים. חוץ ממנו.
לפעמים מזמינים את כל הכיתה. כמעט.
ואת עומדת מול זה ושואלת את עצמך:
וכל עוד את לא יודעת להבדיל,
את גם לא יודעת מה הוא צריך ממך.
ריב או בריונות?
בחרי את התשובה הנכונה בעינייך.
"שני ילדים רבו על כדור, ושניהם צעקו."
התשובה: ריב
שניהם באותו כוח, שניהם צועקים, וזה נגמר כשהכדור חוזר. אין כאן צד חזק וצד חלש.
"שלושה ילדים החליטו שאסור לשחק איתו."
התשובה: בריונות
שלושה נגד אחד. כשקבוצה מחליטה להוציא ילד מהמשחק, יש כאן פער כוחות, וזה כבר לא ריב.
"היא אמרה לכל הבנות לא להזמין אותה."
התשובה: בריונות
זה חרם. היא לא פגעה בה ברגע של כעס, היא מגייסת קבוצה נגדה, גם כשאין צעקות ואין מכות.
"הוא צוחק על איך שהוא מדבר. כמעט בכל הפסקה."
התשובה: בריונות
"כמעט בכל הפסקה". השפלה שחוזרת שוב ושוב היא בריונות, גם כשהיא נראית כמו "סתם צחוק".
בחרת.
אבל על מה התבססת?
התשובה תלויה בשלושה דברים שרוב ההורים לא בודקים.
ואם תטעי באבחנה, גם התגובה שלך תהיה לא נכונה.
את שלושת הדברים האלה תכירי בשיעור הראשון.
הדבר שהכי מפחיד הורים
הוא לא רק שהילד ייפגע.
אלא שהם לא ידעו.
ולא ידעו שכששאלו "איך היה היום?"
והוא ענה "בסדר."
זה לא היה בסדר.
ואז, כשהוא כן מספר
הוא אומר:
"אף אחד לא רוצה להיות חבר שלי."
ואת, בשנייה:
"מה פתאום! כולם אוהבים אותך."
"מי אמר לך את זה?"
"מה הוא עשה בדיוק?"
"למה לא סיפרת לי קודם?"
"מחר אני מתקשרת לבית הספר."
לא כי את עושה משהו לא נכון בכוונה.
כי הלב שלך כבר על מאתיים.
אבל דווקא ברגע שבו הוא הכי צריך מקום בטוח,
הוא מרגיש שהוא פתח תיק חקירה.
והמסקנה שלו פשוטה:
בפעם הבאה, עדיף לא לספר.
הרבה הורים פשוט מלמדים:
"תחזיר לו."
אנחנו אומרות את זה כי אנחנו לא רוצות לגדל ילד שדורכים עליו.
אבל מה זה "תחזיר"?
להרביץ? לקלל? להשפיל?
ואם הוא קופא?
ואם אלה חמישה ילדים?
ואם זה חרם שקט, שאין בו משפט אחד שאפשר "להחזיר" עליו?
ילד לא צריך רק אומץ.
הוא צריך לדעת מה לעשות במקום.
זה לא קורס שמלמד אותך להילחם בילדים אחרים.
וגם לא קורס שמלמד את הילד שלך להיות קורבן.
אבל יש רגעים שבהם אסור לך לעמוד מהצד.
הקורס ילמד אותך להבדיל.
בלי להציל אותו מכל קושי,
ובלי להשאיר אותו לבד עם משהו שכבר גדול עליו.
נעים מאוד, אני ד״ר בר שימרון.
מטפלת רגשית, מדריכת הורים, מייסדת שיטת במה מעצימה, ומנהלת מכללה להכשרת מדריכות הורים.
אבל את הקורס הזה לא כתבה הדוקטורית.
כתבה אותו הילדה מכיתה ו׳.
עברתי למיאמי.
בלי משפחה. בלי חברות. בלי המעגל שהיה לי בבית.
בהריון מתקדם, עם תינוקת בת פחות משנה וחצי.
באחת ההרצאות אמרתי לאמהות בקהל משהו פשוט:
"אני חדשה כאן. אני מחפשת חברות."
כמה נשים פנו אליי. הציעו קפה.
ניסינו לקבוע. לא הסתדר.
לא נפגשנו לקפה.
מבחינתי, זה היה כל הסיפור.
מבחינתן, מסתבר שלא.
הגוף שלי קרס.
הגעתי לכיסא גלגלים.
בהריון מתקדם, במדינה זרה, עם ילדה קטנה שתלויה בי. לבד.
חיפשתי טיפול שעזר לי בהריון הקודם בארץ.
שאלתי בקבוצות של הקהילה הישראלית. לא היה. חלק אפילו לא הכירו.
אז שיתפתי באינסטגרם.
שכואב לי. שאני מתגעגעת הביתה. שאני לא מוצאת פה את מה שעזר לי שם.
שיתפתי קושי. זה הכול.
שעה אחר כך, הטלפון התפוצץ.
אותן נשים שהציעו קפה הצטרפו. אחת אחרי השנייה.
כתבתי לאחת מהן: "למה את מדברת עליי ככה? חשבתי שאנחנו חברות."
והיא ענתה: "חברה? הזמנתי אותך אליי בהוריקן ולא הגעת."
בהוריקן. עם תינוקת. בכיסא גלגלים.
ובשנייה אחת, אישה בוגרת, אמא, מטפלת, בעלת עסק,
חזרה לכיתה ו׳.
ואז נפתחה קבוצה חדשה. בלעדיי. בשביל שלא אהיה בה.
ומישהי שדיברתי איתה כמעט כל יום כתבה שם:
"איזה מזל שעכשיו אנחנו בלי אושיות רשת."
חרם.
לא בכיתה ו׳.
בקבוצת וואטסאפ של אמהות.
והדבר הראשון שעשיתי?
מה שכל מי שעובר דחייה עושה.
בדקתי מה לא בסדר בי.
שלחתי את הסטורי לבעלי, למשפחה, לחברות, לפסיכולוגית שלי:
"עשיתי משהו לא בסדר?"
ואז הבנתי.
לא כל מי שפוגע בך עושה את זה כי עשית משהו.
לפעמים זה צורך להשתייך. לפעמים צורך בכוח.
לפעמים קבוצה צריכה אויב משותף כדי להרגיש קרובה.
ולפעמים, כן, גם קנאה.
הבנתי את זה כי אני אישה בוגרת עם ידע.
אבל לילד בן 8 אין את המשפטים האלה.
הוא לא יגיד לעצמו "זו דינמיקה קבוצתית."
הוא יעמוד שם ויחשוב:
"אם כולם נגדי,
כנראה שמשהו בי לא בסדר."
את המחשבה הזו הכרתי מקרוב כל החיים.
ואת המחשבה הזו רציתי לעצור.
אז לקחתי את הפגיעה, ובתוך 24 שעות הפכתי אותה לקורס.
לא עוד פוסט על כמה אנשים יכולים להיות רעים,
אלא כל מה שאני יודעת כמטפלת ומדריכת הורים,
מכוון לשאלה אחת:
איך מלמדים ילד להתמודד, לפני שהפגיעה הופכת לסיפור שהוא מספר לעצמו על מי שהוא?
700+
רכישות בפחות מ־48 שעות.
הקורס הנמכר ביותר שלי.
וזה רק חיזק משהו שכבר ידעתי:
בריונות היא לא נושא של "הורים שיש להם כרגע בעיה".
היא נושא של כל הורה שמגדל ילד בתוך חברה.
מי שלמד בילדות שכוח מגיע מהשפלה,
לא מפסיק בגיל 18.
הוא רק עובר מחצר בית הספר
לקבוצת הוואטסאפ של ההורים.
15 שיעורים. שעתיים.
ארבע שאלות שכל הורה צריך לדעת לענות עליהן.
ארבעה סוגי בריונות, ובהם הבריונות השקטה: זו שאין בה מכות ואין בה צעקות, אבל הילד מרגיש אותה כל יום.
ואני פותחת מהמקום הכי אישי: החרם בכיתה ו׳, הנידוי בצבא, והבריונות שאני פוגשת היום ברשת.
כי בריונות לא נעלמת כשגדלים. היא רק מחליפה צורה.
תשעה מניעים שגורמים לילד לפגוע בילד אחר.
למה דווקא הילד הבולט, המוכשר או המצטיין הופך לפעמים למטרה.
והשאלה החשובה מכולן: מה הילד שלך מספר לעצמו על עצמו בעקבות מה שקרה.
כולל שיעור שמתאים לצפייה משותפת עם ילדים בגילאי 6-8.
כאן נגמרת התיאוריה.
שבעה כלים להתמודדות. חמישה כללים שמשנים את הדרך שבה הוא בוחר להגיב.
תרחישים מהחיים: הילד שקופא, הילד שמתפרץ, הילד שחוזר הביתה ושותק.
ארבע סיבות שבגללן ילדים מסתירים מאיתנו, ומה עושים מול כל אחת.
ומתי ואיך מערבים את בית הספר. בלי היסטריה, ובלי הפחד להיות "האמא הזאת".
איך מלמדים ילד לא לשתף פעולה עם פגיעה, בלי לבקש ממנו להיות גיבור.
ואיך מדברים עלינו: על הרכילות בבית, ועל מה שהילדים שומעים כשאנחנו חושבות שהם לא מקשיבים.
ועל הרגע שבו מה שקורה לו פוגש משהו שקרה לך לפני עשרים שנה.
כי לפעמים הילד שלך לא מפעיל את האמא שאת היום.
הוא מפעיל את הילדה שהיית.
מה קרה להורים שעברו את הקורס
מה שכנראה עובר לך בראש
מעולה. ואני מקווה שלעולם לא יעבור.
אבל הוא כמעט בוודאות יפגוש דחייה, לחץ חברתי, ילדים שפוגעים וילדים שעומדים מהצד.
ולפעמים הוא יהיה בכל אחד מהתפקידים האלה, בתקופות שונות.
הזמן ללמוד את זה הוא כשהלב שלך רגוע. לא בלילה שבו הוא מספר.
נכון. ובדיוק בגלל זה.
יש הבדל בין להציל ילד לבין לצייד אותו.
המטרה היא לא שתתערבי יותר. המטרה היא שתדעי מתי לא להתערב, ומתי אסור לך להישאר בחוץ.
גם כשמלמדים ילד מה לעשות אם הוא הולך לאיבוד, לא גורמים לו להאמין שהוא ילך לאיבוד מחר.
המטרה היא לא להפחיד, אלא להכין.
ילד שמוכן לא נהיה חרד יותר. הוא פשוט נשאר עם פחות סימני שאלה.
לבית הספר יש תפקיד.
אבל הוא לא נמצא שם כשהילד נכנס למיטה ולוחש: "אמא, אף אחד לא אוהב אותי."
את מה שאת עונה ברגע הזה, אף צוות לא יכול לבנות במקומך.
אז הקורס הזה בשבילך לא פחות.
ילד שפוגע הוא לא בהכרח "ילד רע". אבל "אצלנו לא מתנהגים ככה" זה לא מספיק.
צריך להבין מה הוא מרוויח מזה ומה חסר לו, ולעצור את הפגיעה בלי להפוך השפלה לשיטת חינוך.
לדעת ש"צריך להקשיב לו" זה לא לדעת מה להגיד כשהוא אומר שאין לו חברים.
לדעת ש"צריך לערב את הצוות" זה לא לדעת מתי, איך, ומה בכלל לבקש.
הקורס לא נותן לך עוד מידע. הוא הופך מידע לפעולה.
אני מקווה.
אבל ילדים מסתירים גם מהורים שהם אוהבים.
מבושה. מפחד שתתערבי. כי הם חושבים שזה יחמיר. או כי הם עוד לא יודעים להסביר מה קורה להם.
קשר טוב הוא יתרון ענק. אבל הוא לא מחליף את היכולת לזהות את הסימנים.
וזו בדיוק הסיבה שאני לא מלמדת שכל קושי הוא בריונות.
לא להפוך כל מריבה למשבר, ולא לבטל פגיעה שחוזרת כי "ככה ילדים".
המטרה היא לא להיות דרמטית יותר. המטרה היא להיות מדויקת יותר.
15 שיעורים קצרים. שעתיים בסך הכול.
בקצב שלך, עם גישה ללא הגבלה, כדי שתוכלי לחזור לשיעור הנכון ברגע שהוא נהיה רלוונטי.
מה אני לא יכולה להבטיח לך
אני לא יכולה להבטיח שהילד שלך לעולם לא ייפגע.
או שכל ילד יאהב אותו.
מי שמבטיחה לך את זה מוכרת לך פנטזיה.
מה שאני כן יכולה:
ללמד אותך להיות ההורה שיודע מה לעשות כשהחיים החברתיים שלו מסתבכים.
ושהפגיעה לא תהפוך לזהות שלו.
הקורס בשבילך אם:
ומי כנראה לא תאהב את הקורס:
אין לי כזה.
ואני לא חושבת שהילדים שלנו צריכים כזה.
ויגיע הערב שבו הוא כן יספר.
"אמא... היום הם שוב עשו את זה."
והפעם, את לא נבהלת מולו.
לא מתחילה חקירה.
לא אומרת אוטומטית "תתעלם".
ולא מבטיחה שמחר את מסדרת הכול.
את יודעת בדיוק מה הרגע הזה צריך.
והוא מרגיש את זה.
לא שליטה בכל מה שיקרה לו.
ידיעה מה לעשות כשמשהו קורה.
מפסיקים את הבריונות
15 שיעורים · כשעתיים · בקצב שלך
גישה מיידית · ללא הגבלת זמן
שאלות קצרות
לאיזה גיל?
להורים לילדים שכבר חיים בתוך עולם חברתי. חלק מהשיעורים מתייחסים להתאמה לפי גיל, ושיעור אחד מתאים לצפייה יחד עם ילדים בגילאי 6-8.
הילד שלי ביישן או רגיש. זה מתאים?
כן. במיוחד לילדים שקופאים, נמנעים, או מתקשים להגיב ברגע האמת.
זה מחליף טיפול?
לא. במצבים מורכבים או ממושכים, או כשהילד כבר נפגע בתפקוד, ייתכן שיהיה צורך גם בליווי מקצועי. הקורס יעזור לך לזהות מתי זה המצב.
זה מחליף את בית הספר?
לא. הוא עוזר לך לדעת מתי לערב את בית הספר, איך, ומה לבקש.
אל תחכי לרגע שבו מישהו פוגע בילד שלך
כדי להתחיל לחפש בגוגל מה להגיד לו.
כשזה הילד שלנו, קשה לחשוב נקי.
הפחד עולה. הכעס עולה.
הילדה שהיינו עולה.
וכל מה שאנחנו רוצות זה שיפסיק לכאוב לו.
אבל ברגע הזה הוא לא צריך מאיתנו רק אהבה.
הוא צריך שנדע להוביל.
15 שיעורים. שעתיים. הרבה לפני שתצטרכי לנחש.